שיחה על מהותם הפוליטית של מוזאונים

הוצג בערב "הארכיב כפעולה פוליטית והפוליטיקה של המוזיאון" במסגרת הסדרה – הארכיב כפעולה פוליטית 13.6.2017.

אני חפץ אנלוגי בעולם דיגיטלי

אף כי בעולמנו המהיר והעצבני ברור שאין ודאויות מוחלטות, שהכול חשוד כ"פייק ניוז", ושכולם כבר מודעים לכך שהכול עניין של נקודת מבט — ישנו עדיין מוסד אחד שאיכשהו עדיין עוטה אצטלה של "מדעי" ו"אובייקטיבי". לא, אין מדובר באקדמיה, שכן ביום בו נפגשנו לשיחתנו ב"אשה לאשה" הנושא האקטואלי והחם היה הקוד האתי החדש שנוסח ע"י פרופ' אסא כשר לבקשת שר החינוך נפתלי בנט. וכמו בכל נושא, אם צריך לנסח כללים על כך שאין לעשות משהו, משמע המעשה נפוץ. כלומר, אם מנסחים קוד אתי על כך שאסור לערבב פוליטיקה באקדמיה, משמע ברור ונהיר לכולם כי אקדמיה ופוליטיקה מעורבבים לבלי הפרד. אז מהו, אפוא, אותו מוסד שעדיין נהנה מיוקרה מיושנת, בעולם בו ברור ש(כמעט) הכל עניין של השתקפויות חמקמקות? ובכן, מדובר במוזאון.

אמנם גם המוזאונים עוברים שינוי אטי והופכים ליותר "מעבירי חוויה" ופחות "מעבירי ידע", אך עדיין יש להם "יחסי ציבור" של מקור סמכות בלתי-מעורער. דומה כי לקהל המבקרים במוזאון יש תחושה שאם ראו חפץ עתיק ואותנטי בתוך ויטרינה ולצדו כיתוב באותיות קטנטנות, הרי ש"נגעו בדבר האמתי". את קבוצת הלוחמות המשופשפות שהגיעו למפגש ב"אישה לאישה" האמירה כי המוזאון, למרות תדמיתו הנ"ל, גם הוא למעשה כלי פוליטי, לא הפתיעה כלל, אך שפע הדוגמאות לאופנים שבהם נעשות המניפולציות עניינו אותן מאוד, ובכך התמקדה שיחתנו.

אך רגע לפני שאסקור שתי דוגמאות מן המפגש, הנה בכל זאת תקציר מנהלות לנקודת המוצא שלי: אף המילה "מוזאון" מקורה ביוון העתיקה ("בית המוזות"), מקובל לסמן את ראשיתו של המוזאון המודרני ב חדרי הפלאות של תקופת הרנסנס. היו אלה אוספים של אנשים בעלי יכולות כלכליות ועוצמה, שהוצגו בביתם הפרטי בפני מיוחסים ומקורבים להם. החפצים הוצבו באופן שביטא את השקפת עולמם של בעלי האוסף לגבי סדר הבריאה, והאקט כולו היווה סוג של הפגנת כוח.

במאה ה-19 החלו להיפתח יותר ויותר מוזאונים לקהל הרחב, מתוך התפיסה שיש לייצג ולהציג לקהל את סדר הדברים "האמתי" שקיים בעולם (שמחוץ למוזאון). במוזאונים של אותה תקופה באה לידי ביטוי התפיסה שלחפצים יש משמעות משלהם, סמכותית, שהם בעלי "אאורה" (הילה, קרינה), שהם "נושאי עדות" המחברים בין מקומות וזמנים שונים. לכן הם הוצגו ב"קובייה לבנה", בוויטרינות אחידות, במרחק מן הצופה, מתוך אמונה שהוא כבר יבין לבד…

בתצוגות של המאה ה-19 ושל ראשית המאה ה-20 בא לידי ביטוי ההקשר האידאולוגי בן הזמן שבו נולד המוזאון: התפתחות המדע, אמונה בקדמה, ברציונליות, בסדר הקיים בעולם הכאוטי, בתפיסת הזמן הליניארית, והרצון לתת ייצוג ללאומיות המודרנית. הרטוריקה של המוזאון המודרני הייתה שיש להביא את הידע לקהל הרחב (מובן ש"הידע" שהובא הותאם לתפיסת עולמו של האוצר, ו"הקהל הרחב" שהייתה לו לגיטימציה לבקר אז במוזאון כלל רק אנשים ממעמד חברתי מסוים מאוד). למרות הרטוריקה שלהם, אין ספק כי המוזאונים המודרניים הראשונים – וכך עד היום – מטרתם אינה רק לחקור, לאסוף ולשמר את התרבות החומרית, אלא גם לחנך, "לחברת" את הקהל ולהפגין כוח.

מנקודת מוצא זו, יצאנו, כאמור, לסקירה של כמה דוגמאות בארץ ובעולם, המבהירות כי המוזאון הוא מוסד פוליטי. אפרט כאן שתיים מהן:

הפסל הפסול

המוזאון הבלגי המלכותי להיסטוריה של מרכז אפריקה, שהוקם בראשית המאה ה-20, עת בלגיה שלטה בקונגו, הציג את התרבות האפריקנית בתור "פראית ו"אקזוטית". כך, למשל, בכניסה למוזאון הוצג פסל המתאר אגדה שנפוצה בשנות השלושים על "איש נמר" אימתני שמשוטט בקונגו ורוצח אנשים. חלפו עשרות שנים, ה"אחר" האפריקני הפך להיות חלק מהחברה המערבית, והקולוניאליזם "יצא מן האופנה". הפסל הזה, וכמוהו מוצגים אחרים במוזאון, החל להיתפס כסטראוטיפיים, מזלזלים ופוגעניים. האמן האפריקני העכשווי צ'רי סמבה (Chéri Samba) צייר בראשית המאה ה-21 ציור המתאר מאבק של אפרו-אמריקנים להוצאת הפסל מן המוזאון, ואת אנשי המוזאון (הלבנים) המנסים להשאירו על כנו, ואומרים (בצרפתית ובלינגלה – שפה המדוברת בקונגו) "אנחנו לא יכולים לוותר על הפסל הזה, הוא עשה אותנו למה שאנו כיום". כאשר המוזאון נפתח מחדש, לאחר שיפוץ, הוצג הציור לצדו של הפסל ונתן לו הקשר מחודש, עדכני וביקורתי. ברם, ככל הנראה, השיפוץ מ-2002 לא הספיק כדי להפוך את המוזאון לרלוונטי לימינו. ב-2013 הוא נסגר כליל ליותר מארבע שנים, כדי לעשות בו שינוי מוחלט ולהתאים אותו בצורה מקיפה יותר לעולם התכנים והערכים של אירופה בת זמננו.

שואה שלנו

כיוון שמוזאונים הנם "סוכני זיכרון" והידע המוצג בהם משמש חסות לאג'נדות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות, הרי שאין סיפורו של אתר אחד דומה למשנהו, אף אם מדובר באתרים שעוסקים באותו אירוע היסטורי. וכך, אף על פי שקיימים בעולם אתרי הנצחה ומרכזי מורשת רבים המוקדשים לזכר השואה, בכל אחד מהם מוצגת "שואה אחרת". בעבודת המחקר שלי ל MA חשפתי דוגמאות רבות לאופן שבו נעשה עיצוב הנרטיבים ביד ושם, וב- USHMM (United States Holocaust Memorial Museum). בשיחה ב"אשה לאשה" התמקדנו בדוגמה אחת, בה על ידי השוואה בין אופן הצגת אותו המוצג עצמו, ניכרים ההבדלים בהשקפת העולם של מתכנני המוזאונים.

ביד ושם, באזור תצוגה העוסק בנושאים שתיקת העולם החופשי ואקטים של התנגדות והצלה

מוצג תצלום אוויר של אושוויץ, ומעליה כתובה השאלה "מדוע לא הופצצה אושוויץ?", הנותרת ללא מענה ישיר, אך ההקשר עם יתר המוצגים שסביבם מבטא את הקול האנונימי של התצוגה (שכאמור, מעניק לאנשים רבים תחושה "אובייקטיבית" ו"סמכותית") כי העולם כולו, ללא יוצא מן הכלל, ידע ושתק. כך למשל, מופיעים ציטוט של אברהם לויטה, שהיה אסיר באושוויץ: "כולנו, ההולכים כאן למוות, לנוכח אדישותם הקרה ככפור הקוטב של העמים, אנו שכוחי העולם והחיים", ציטוט משיר של נתן אלתרמן: "בבכות ילדינו בצל גרדומים את חמת העולם לא שמענו", עדויות של יאן קרסקי ושל רודולף ורבה, שניסו, כל אחד בדרכו, להפיץ בעולם את המידע על הנעשה ליהודים, סיפורה של האונייה סטרומה (ספינת מעפילים שטבעה בפברואר 1942 לאחר סירוב הטורקים להורדת הפליטים בחופם וסירובם של הבריטים להכניסם לפלשתינה).

במוזאון השואה האמריקאי מוצג אותו תצלום אוויר בדיוק, אך החפצים ה"ממסגרים" אותו מייצרים הקשר אחר, המבטא נרטיב שונה ומורכב יותר: גם שם השאלה "מדוע לא הופצצה אושוויץ" כתובה באופן בולט מעל לתצלום-האוויר של אושוויץ, אך לצדו מכתב דחייה של ממשלת ארצות הברית לבקשת הקונגרס היהודי להפציץ את המחנות, בתואנה כי לא ניתן להפנות יחידות של חיל אוויר בשלב זה של המלחמה לאזור ההוא, כיוון שהן עסוקות באזורים אחרים. בטקסט בתערוכה מצוין בפירוש כי שבוע לאחר מכן הפציצו מטוסי חיל האוויר האמריקני את האזור של "אושוויץ 3" – פחות מחמישה מיילים ממחנה ההשמדה. כאן "אומר" "הקול האנונימי" של התצוגה: ממשלת ארצות הברית שיקרה; אי-ההתערבות נבע מאדישות, אך הקונגרס היהודי האמריקני ניסה לפעול בכלים שהיו לו. בנוסף, יש כאן מוזאון לאומי שמכה על חטא לאומי ומבטא ביקורת עצמית (כנגד מדיניות הממשלה דאז, שלא התערבה, ובעוד מקומות במוזאון) – שזה נושא מרתק בפני עצמו, אך כבר לפוסט אחר…

אורית אנגלברג-ברעם היא דוקטורנטית בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, אוצרת, מנחת קבוצות ומומחית לפיתוח תכני הדרכה.