פורנוגרפיה ואוטופיה

הוצג בערב "מחשבות פמיניסטיות על פורנו נשי – ערב לכבוד ספרה של עמליה זיו Explicit Utopias" במסגרת הסדרה – הארכיב כפעולה פוליטית. 16.2.2017

הספר Explicit Utopias שמהווה את התירוץ למפגש היום מסכם עיסוק רב שנים שלי בפורנוגרפיה. הספר הזה יוצא מתוך עניין שלי בפורנוגרפיה כסוג מסוים של טקסטים או ייצוגים ובאופנים שבהם הם פועלים עלינו, הן כאינדיבידואלים והן ברמה התרבותית; והוא מעוגן בהקשר ההיסטורי-פוליטי של המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה, או באופן רחב יותר, מה שכונה ״מלחמות הסקס הפמיניסטיות״.

הרושם הרווח בציבור הרחב הוא שקיימת עמדה פמיניסטית אחת ביחס לפורנוגרפיה – שהפמיניזם ככלל מתנגד לפורנוגרפיה, רואה בה צורה של אלימות נגד נשים וקורא לצנזורה או צנזורה חלקית על פורנוגרפיה. למעשה, בתוך מסגרת הפמיניזם מתנהל מאז סוף שנות ה70' ויכוח ער מאד, סביב שאלת הפורנוגרפיה, ויכוח שבשנות השמונים פילג את התנועה הפמיניסטית בארה״ב, כשמצד אחד ניצב מחנה האנטי-פורנוגרפיה בהנהגתן של קתרין מקינון ואנדריאה דבורקין ז"ל – מחנה שאכן נוהג להציג את עמדתו כעמדה הפמיניסטית הבלעדית בנושא – ומצד שני המחנה שידוע במספר כינויים שונים: 'אנטי-צנזורה', 'פרו-סקס', או 'אנטי-אנטי-פורנו'. יש משמעות לכך שמחנה זה לא מכנה את עצמו מחנה הפרו-פורנוגרפיה, כי גם הפמיניסטיות שיוצאות כנגד העמדה האנטי-פורנוגרפית אינן יוצאות להגנתה של הפורנוגרפיה ההטרוסקסואלית המסחרית השלטת בשוק כיום. שום פמיניסטית – ואני בכלל זה – איננה אוהבת את תעשיית הפורנוגרפיה בצורתה הנוכחית ואת הדימויים הנשיים שהיא מפיצה, אבל ישנה מחלוקת חריפה גם על הניתוח וגם על דרכי הפעולה שמציע הפמיניזם האנטי פורנוגרפי.

מכיוון שהפרוייקט של הספר עולה מתוך המחלוקת ומעוגן בעמדת האנטי-אנטי-פורנו, אני רוצה בחלק הראשון של דבריי להציג את העמדה הזו, ולמנות בקצרה כמה מהביקורות המרכזיות על הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי. בהמשך הדברים ארחיב על מה אני עושה בספר.

בבסיס הניתוח האנטי-פורנוגרפי עומדות שתי תובנות חשובות: האחת, שייצוגים תרבותיים לא רק משקפים את המציאות אלא גם מעצבים אותה – ולענייננו, הפורנוגרפיה לא רק משקפת ומבטאת מציאות של שליטה גברית אלא בו זמנית גם מייצרת ומנציחה אותה; והשניה, שקיים רצף בין השיח הפורנוגרפי לבין האידיאולוגיה המגדרית הדומיננטית. שתי התובנות הללו מקובלות עלי לחלוטין. יש לי בעיות עם הנחות וטענות נוספות.

מקינון ודבורקין מזהות את הפורנוגרפיה כשיח המרכזי של השליטה הגברית ומייחסות לה תפקיד מרכזי בייצור ובשיעתוק ההיררכיה המגדרית. לטענתן, הנושא האמיתי בפורנוגרפיה כלל איננו סקס אלא נשים, כלומר הפורנוגרפיה בעצם עסוקה בהגדרת האשה כאובייקט שהנגישות המינית היא משמעות קיומו. ומכיוון ש"האופן בו גברים רואים נשים מכתיב את מה שנשים יכולות להיות", בסופו של דבר "נשים חיות בעולם שהפורנוגרפיה יוצרת". כנגד זאת אפשר לטעון שהאובייקטיפיקציה של נשים בפורנוגרפיה איננה שונה מהותית מהאובייקטיפיקציה של נשים בייצוגים תרבותיים אחרים – בקולנוע המיינסטרימי, בפירסום ובאמנות (אפשר אפילו להראות איך הקונבנציות של ייצוג נשים בתצלומי פורנו שאובות ישירות ממסורת ציור השמן האירופי). נכון, תעשיית הפורנו היום היא תעשיה של מיליארדי דולרים, ובשנים האחרונות האינטרנט הפך ייצוגים פורנוגרפיים לנגישים באופן חסר תקדים – כשאני חייבת לומר שמה שבעיניי הכי מדאיג זו הנגישות של פורנוגרפיה סקסיסטית ומיזוגינית לילדים ובני נוער, כי בהעדר חשיפה לייצוגים אחרים, ועוד לפני שיש להם ניסיון מיני משל עצמם, הייצוגים הללו מעצבים את התפיסות המיניות שלהם ואת הפנטזיות המיניות שלהם. ועם זאת, עבור רוב בני האדם, החשיפה היומיומית לייצוגים סקסיסטיים ומיזוגיניים בפירסום ובתכניות טלויזיה – כלומר בתכנים מיינסטרימיים – היא הרבה יותר גדולה מהחשיפה לפורנוגרפיה, כך שביחס אליהם ההשפעה התרבותית של ייצוגים פורנוגרפיים היא עדיין שולית.

מדוע, אם כן, לתקוף דוקא את הפורנוגרפיה? כי את הפורנוגרפיה קל יותר לתקוף. ישנה מסורת ארוכה של צנזורה על פורנוגרפיה. למעשה, מאז הולדת הפורנוגרפיה במאה ה-18 (כלומר, מאז היווצרה של קטגוריה מובחנת של ייצוגים מיניים) הפורנוגרפיה תמיד היתה נתונה למישטור ולהגבלה חוקית – בהתחלה מטעמים פוליטיים (התקפה על הדת והמשטר), אח"כ מטעמים מוסריים – כך שההצעה להגביל או לאסור פורנוגרפיה מטעמים פמיניסטיים מתחברת למסורת הזו.

בעיה מהותית נוספת טמונה בהגדרת הפורנוגרפיה שמשמשת את הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי, הגדרה שמתרחקת מהמובן השגור והרווח של המונח. פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות נוטות להגדיר פורנוגרפיה לא כז'אנר, אלא כאידיאולוגיה, או השקפת עולם, או קוד תרבותי. (למשל ההגדרה של דבורקין ומקינון לפורנוגרפיה כ"הכפפה מינית גרפית מפורשת של נשים, בתמונות או במילים", הגדרה ששמה דגש על אלמנט ההכפפה).

פורנוגרפיה היא ז'אנר, זו קטגוריה של ייצוגים, שמה שמאפיין אותם הוא תיאור מפורש (כלומר לא מוסווה או מעודן) של מין, תיאור שמכוון לגרות מינית. כיום, בפועל, רוב הייצוגים הפורנוגרפיים הם סקסיסטיים ומיזוגיניים, אבל ייצוג מפורש של מין הוא לא סקסיסטי או מיזוגיני בהכרח. עבורי, כחוקרת ספרות ותרבות, לדבר על פורנוגרפיה כאידיאולוגיה זה הגיוני כמו לדבר על ספרות בלשים כאידיאולוגיה. סקסיזם הוא אידיאולוגיה; פורנוגרפיה היא ז'אנר. רוב רובה של הפורנוגרפיה היא סקסיסטית (כמו רוב הפרסום והקולנוע ההוליוודי) – משום שאנחנו חיות בחברה סקסיסטית; אבל סקסיזם או שנאת נשים הם לא מהותיים לפורנוגרפיה.

מדוע זה חשוב? משום שאם אנחנו לא שומרות על ההבחנה הפוטנציאלית הזו בין פורנוגרפיה לסקסיזם, אנחנו יוצרות זיהוי בין ייצוגים מיניים מפורשים באשר הם לאידיאולוגיה אנטי-נשית, ואנחנו מתקרבות באופן מסוכן לטענה השמרנית שמין הוא משפיל עבור נשים. נשים מדוכאות בזירה המינית בשני אופנים שהם משלימים – מצד אחד באמצעות הגדרתן כאובייקטים מיניים זמינים לשימוש גברי, ומצד שני באמצעות ההדרה שלהן מתחום המיניות, כלומר הגבלת החופש המיני של נשים והגדרת המיניות הנשית כפסיבית ותגובתית. הביקורת הפמיניסטית על הפורנוגרפיה לעיתים קרובות נופלת למלכודת של שיעתוק תפיסות מגדריות מסורתיות ודכאניות – תפיסות שרואות את המיניות כזירה שבה גברים הם הציידים ונשים הן הטרף, זירה שבה נשים יכולות רק למצוא את עצמן בעמדת הקורבן ולא להיות מועצמות. על בסיס השקפה כזו, התפקיד הפמיניסטי הוא להציל נשים מהמיניות הגברית, אבל פרויקט פמיניסטי חשוב לא פחות הוא לשחרר את המיניות הנשית ולהשיג שיוויון זכויות ארוטי לנשים; לא רק להגן על נשים מפני קירבון מיני אלא להגדיר נשים כסובייקטים מיניים.

בתגובה להבניה הסקסיסטית והמיזוגינית של האשה בשיח הפורנוגרפי, ההצעה שאותה מקדם מחנה האנטי-פורנוגרפיה היא הטלת הגבלות על ייצוגים פורנוגרפיים – זו הצעה שהיא בעיניי לא ישימה וגם מסוכנת – כי במקומות ובזמנים שבהם מתקיימת או התקיימה צנזורה על ייצוגים מיניים, הייצוגים הראשונים שמצונזרים הם אלו של מיעוטים מיניים או של נשים. אבל מעבר לכך, צנזורה היא גם לא אפשרות הפעולה היחידה.

ההצעה שאני מעוניינת להציג מתבססת על ההנחה שהמיניות מובנית תרבותית – ולכן אם פורנוגרפיה מתפקדת כשיח שמדכא נשים באמצעות קשירת החוויה הגופנית של עונג מיני לתסריטים היררכיים שמציבים נשים בעמדה נחותה ושרתנית, באותה מידה פורנוגרפיה יכולה גם לסייע בהבניה של פנטזיות אלטרנטיביות; כשם שהפורנוגרפיה מפיצה הגדרות דכאניות של נשיות, וקושרת את התשוקות המיניות של גברים ושל נשים להגדרות הללו, בידיים הנכונות – היא יכולה לשמש מכשיר פוליטי פרוגרסיבי ולקדם הגדרות אלטרנטיביות, פמיניסטיות, של נשיות ושל מיניות נשית – וגם של גבריות ומיניות גברית.

הנחת המוצא שלי היא שפורנוגרפיה היא לא ישות אחידה וסטטית – למשל, יש שוני מהותי בין פורנוגרפיה הטרוסקסואלית מסחרית לבין פורנוגרפיה לסבית שמיוצרת בתנאים שהם לא תנאי דיכוי וניצול, ועולה מתוך הקשר של יחסים שאינם מושתתים על אי שיוויון מבני (בניגוד ליחסי נשים-גברים). כמו כל שיח, פורנוגרפיה פתוחה לשימושים אסטרטגיים שונים, והיא אפילו מציעה מכשיר פוליטי חשוב, בכך שהיא מאפשרת לפעול בחזרה על התרבות באמצעות שיכתוב הדמיון המיני – באמצעות קשירת הרגשות המיניים שלנו להגדרות חדשות ולא דכאניות של נשיות וגבריות.

אני טוענת שאפשר למצוא דוגמאות לשיכתוב כזה בייצוגים פורנוגרפיים אלטרנטיביים – בפורנו שמיוצר על ידי נשים עבור נשים (בין אם נכנה אותו פורנו פמיניסטי או לא), בפורנו לסבי, קווירי והומואי. בשנות השמונים, במקביל להתעוררות הדיון הפמיניסטי על פורנוגרפיה, נולדה תופעה חדשה של ניכוס השיח הפורנוגרפי בידי נשים. גל זה של יצירה פורנוגרפית נשית מאופיין על ידי ייצוגים המיוצרים על ידי נשים עבור קהל נשי, ומתוך ניסיון לשקף נקודת מבט נשית ולספק אלטרנטיבה לתעשיית הפורנוגפיה המסחרית. ייצוגים אלו מתקיימים או בשוליה של התעשיה או במנותק ממנה, כחלק מהקשר תרבותי פמיניסטי, לסבי, קווירי, אמנותי, או אוונגרגרדי. הגל הזה קשור לעיסוק של אמנות פמיניסטית בגוף ובמיניות שהחל בשנות ה-70, ומכיוון שהוא צמח בשנות ה-80 הוא מהווה מעין מקבילה בשדה הייצוג לביקורת על הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי. עורכות הFeminist Porn Book (2013) מדברות על a feminist porn movement, תנועה שצמחה בשנות ה-80 והתרחבה בשנות ה2000, ושמאגדת יוצרות, צופות והוגות. מבחינתן, פורנו פמיניסטי הוא גם ז׳אנר וגם חזון פוליטי, והחזון הפוליטי הזה מניע הן יצירה והן מחקר.

הספר שם לו למטרה לבדוק את הטענה שפורנוגרפיה יכולה לשמש משאב פמיניסטי, ובאופן ספציפי יותר, הוא שואל האם פורנוגרפיה יכולה להוות אתר להבניה של סובייקטיביות מינית נשית. כולנו יודעות שנשים בתרבות הפטריארכלית מכוּננות לא כסובייקטים מיניים, אלא כאובייקטים מיניים. אבל, למה בעצם הכוונה בסובייקטיביות מינית? אם צריך להגדיר, הייתי אומרת שהמושג הזה מתייחס לשלושה מרכיבים: 1. זהות מינית – המיניות כמרכזית להגדרה העצמית (פוקו). 2. תשוקה 3. סוכנות מינית – היכולת לפעול כדי לממש תשוקה מינית. הבעייתיות עבור נשים קשורה לעובדה שההבניות הדומיננטיות של תשוקה מינית וסוכנות מינית מתיישבות עם התפיסה הנורמטיבית של מיניות גברית ועומדות בסתירה לתפיסה הנורמטיבית של מיניות נשית: תשוקה מינית מובנת כתשוקה למושא, תשוקה לנכס את המושא הזה ולפעול עליו; וסוכנות מינית מזוהה עם אקטיביות (לזיין); סובייקטיביות נתפסת כמחייבת אוטונומיה ושלמות גופנית ועומדת בסתירה לפריצת גבולות הגוף (לכן אנדריאה דבורקין ב״משגל״ תופסת חדירה כאיון הסובייקטיביות); ולבסוף, המסמן התרבותי פַּר אקסלנס של סובייקטיביות הוא הפאלוס, שיש לו כמובן זיקה ישירה לגוף הגברי.

הספר בודק כיצד יצירות בִּדיון פורנוגרפיות של נשים מתמודדות עם הקשיים הללו, והפרקים שלו מאורגנים בצורה תמטית סביב אסטרטגיות שונות של התמודדות. לכן, למשל, אחד מהפרקים עוסק בחדירה ובודק נסיונות שונים להמשיג-מחדש נחדרוּת בטקסטים פורנוגרפיים באופן שהוא לא מנוגד לסובייקטיביות; פרק אחר בוחן את ההפקעה, הניכוס והביזור של הפאלוס בפורנו לסבי בדמות הדילדו, את השינוי בכלכלת המבט ועירעור הדיכוטומיה סובייקט-אובייקט לטובת יחסים נזילים יותר; אחד הפרקים הראשונים דן בהזדהות חוצת-מגדר עם מיניות הומואית כסוג של אסטרטגיית-על שניתן לאתר בהרבה טקסטים פורנוגרפיים של נשים; ופרק נוסף עוסק באופנים שבהם טקסטים פורנוגרפיים מציעים הבנה פרפורמטיבית של מגדר ומיניות (תפקיד מיני הוא רק תפקיד, הערך שלו הוא בארוטיות שלו, ואין שום הקבלה הכרחית בין תפקידים מיניים לכוח חברתי וכלכלי) – למשל באמצעות האירוטיזציה של ג׳נדר-בנדינג בפורנו לסבי או קווירי, או הבלטת המימד הפרפורמטיבי בפורנו בדס״מי.

חשוב לי להבהיר ששיכתוב הפנטזיה לא יכול להתקיים בחלל ריק, הוא צריך לעלות מתוך מציאות חברתית כלשהי, למשל, מתוך הפרקטיקות של תרבות סקס פמיניסטית, של התרבות הלסבית או הקווירית. אבל מרגע שדימויים חדשים והגדרות חדשות מופיעים בשדה התרבותי, יש להם שם חיים וכוח משלהם והם שבים ומשפיעים בתורם על המציאות החברתית.

אני רוצה לסיים בקטע מתוך הפרק האחרון של הספר, שעוסק בין השאר בחוויה של הוראת קורסים על פורנוגרפיה. קטע זה מתקשר לשם הספר ומנסה להסביר מה לפורנוגרפיה ולאוטופיה:

מתמיד נהניתי להקרין פורנו במקומות ובהקשרים לא סבירים: קורסים באוניברסיטה, כנסים אקדמיים, הרצאות פומביות; בחדרי סמינר ובאולמות הרצאות, בגלריות ובמוזיאונים; לתלמידי אמנות, לתלמידות מגדר, לסקסולוגים, לפמיניסטיות, לקווירים, לקהל הרחב. אני נהנית מכך בגלל הסגת הגבול כמובן – להציב דימויים מיניים שנחשבים לobscene (מה שהוא מחוץ לתמונה) לפני הקלעים, בספירה הציבורית. אבל יותר מכך, אני אוהבת להראות לאנשים דימויים שהם לא מורגלים לראות: האורגזמה בת החמש דקות של אנני ספרינקל, שפיכה נשית, סקס בוצ׳-פמי, נשים מזיינות גברים עם סטראפ-אונז, טרנסים עושים סקס הומואי בדס״מי. כשאני מלמדת קורסים על פורנוגרפיה ייצוגם כאלו מהווים חלק קטן מרשימת הצפיה, אבל כשאני בוחנת את המוטיבציות שלי ללמד קורסים על פורנוגרפיה, ההזדמנות להפגיש סטודנטים עם ייצוגים מיניים לא מקובלים משחקת שם תפקיד משמעותי, ואני לא יכולה לדמיין קורס על פורנוגרפיה שלא יכלול ייצוגים כאלו.

הדימויים הללו הם עבורי פרגמנטים של אוטופיה מינית-מגדרית. כדימויים קולנועיים הם מהווים תיעוד של פרקטיקות וביצועים ממשיים; יתר על כן, כתוצרים של תרבויות שוליים מיניות עכשווית הם מייצגים זהויות מיניות ופרקטיקות מיניות שקיימות במציאות העכשווית. ועם זאת, ההיבט האוטופי שלהם נעוץ במרחקם ממשטר הייצוג המיני הדומיננטי: סוגי הגופים, הזיווגים, הפרקטיקות והמבטים שהם מציגים לראווה הם כאלו שאין להם מקום בכלכלה החזותית של הסדר המיני-מגדרי השליט, ולכן מרמזים לסדר אלטרנטיבי שאין לו עדיין קיום בממשות, ושניתן רק להציץ בו באמצעותם. במילים אחרות, דימויים כאלו הם אוטופיות קונקרטיות שנוטלות חלק בפרויקט הפמיניסטי והקווירי של יצירת עולם (world-making). הם דוחקים הצידה את הדמיון המיני של הפורנו המיינסטרימי וממירים אותו בחזון שונה של מיניות ומגדר.