Donate
הוצג בערב "מחשבות פמיניסטיות על פורנו נשי – ערב לכבוד ספרה של עמליה זיו Explicit Utopias" במסגרת הסדרה – הארכיב כפעולה פוליטית. 16.2.2017
"אני מזמינה אותך", היה כתוב במייל שנשלח לי, "להתכנסות של מועדון הסקס השולי. איפה שכל הדחויים" והשעירות עושות עיניים זו לזו במקום לעשות שחי. איפה שהאלטרנטיבה מנענעת את האגן לקצב של רוק לסבי. תכיני וידוי קורע לב". נו, טוב, זה לפחות היה הסאבטקסט של ההזמנה. הכותרת היתה "מחשבות פמיניסטיות על פורנו נשי". אבל אני יודעת לקרוא בין השורות. הרי מדובר באנטיפורנו ואנטי-אנטיפורנו, דיון עתיק ומוכר, שחידושו בהווה מתקשה כשלעצמו לאסוף אותנו בערב יום חמישי קר, מבלי להוסיף לו לכל הפחות את התקווה לפלרטט עם זאת החדשה או להרשים את זאת הותיקה.
כשנכנסתי שמתי לב שאיחרתי לשלב הדיון. הדוברות בפאנל כבר היו מכוסות עיניים וקשורות בגפיהן
לקיר האולם של "אשה לאשה", ופתקי שאלות מהקהל נאספו ע"י דיילים הומואים בסגנון דדי-בר במכנסוני גומי וכובעי סנטה לתוך וגינה סגולה מקטיפה.
כמעט הסתובבתי לצאת כשרותי הבחינה בי וקראה: "בדיוק בזמן לחקירה שלך!" אוי… אחת הדדיז, בוץ' חזקה וגדול, קשרה אותי לקיר ליד עמליה, הכניס יד לוגינה הסגולה והוציאה משם פתק. הושלך הס. הבוץ' הגדול העבירה את הפתק לרותי פרסר שקראה מתוכו: "יוסףה מקיטון", קולה השתעשע בי, "זונה מהקהל רוצה לדעת מה את חייבת לה!".
"אני? ממ… מה אני חייבת לזונה? איזו זונה?" ניסיתי למשוך זמן, הייתי בטוחה שזו טעות.
ספלאש! שוט הכה ברצפה ליד אצבעות רגלי, והפיק זיכרון:
"אה, כן כן אני זוכר אני זוכר: בגיל 12 מצאתי ספר בבית של סבתא שלי. סבתא לא ידעה מספיק קרוא וכתוב כדי לקרוא ספר, אז כנראה שהספר שייך לדודה שלי שהתגוררה עמה באותן שנים. היה זה ספר הדרכה מיני שכתבה זונה. אינני זוכר את שמה. האיורים המעטים שהיו בספר לא ריגשו אותי, אבל העצות איך להעניק מציצה טובה דוקא כן. היא הסבירה כיצד לשלב את האצבעות עם המציצה, המליצה ללקק איזור רגיש במיוחד שמופיע באיור (אני זוכר שעל זה היא כתבה "הגבר פשוט ישתגע") והורתה ללטף את אשכיו תוך כדי האקט בעדינות כאילו היו תכשיטים יקרים. התרגשות מינית אחזה בי. הנה כי כן, הפורנו הראשון בחיי היה פורנו כתוב, וכתבה אותו זונה, ואני אכן חייב לה את כישורי המציצה המצוינים שלי".
"וזה הכל?" שאלה רותי שבודאי קיבלה רמז מהצד שיש עוד.
"אני… אה… הבאתי ביד במיטה, מכוסה בשמיכה רכה וחורפית. אוננתי תוך כדי קריאה של הוראות המציצה. הטקסט גירה אותי כל כך, דמיינתי איך אכן הגבר משתגע כמו שהבטיחה הזונה, ריגש אותי שזה יהיה בזכותי, שאני אגרום למישהו אקסטזה שגעונית שכזו ו…הופ! סבתא משכה את השמיכה בבת אחת וראתה הכל… לפני שהצלחתי להבין מה קורה היא הסתובבה והתרחקה בצחוק קל, כאילו כלום".
אשה מבוגרת בקהל קמה, נטלה כיסוי עיניים מקערת זכוכית, ואמרה: "שמי ליעד קנטרוביץ' ואני הזונה שעם ספר ההדרכה שלה אוננת במיטה של סבתא שלך, סוטה!" היא התקרבה וקשרה את הכיסוי סביב עיני. "עכשיו הגיע הזמן לשלם" הכריזה, וביד מיומנת ביותר קרעה את החולצה שבחרתי במיוחד להערב והסירה אותה במשיכה. "אם לא תשתף פעולה עם החקירה, הפטמות שלך יטעמו שעווה חמה!". לא היתה לי ברירה.
"מה המסקנה שלך ממה שכתבתי?" שאלה ליעד הזונה
"שצריך ללקק בעדינות…" התחלתי לחזור על ההוראות, ו-פססס… אאוץ'! השעווה על הפטמה הסבירה לי שזה לא הכיוון
"מה המסקנה התיאורטית, טפשון!"
"אה, אה! שטקסט שאני בכלל לא הנמען שלו יכול לשמש אותי לבניית סובייקטיביות מינית ושהזדהויות עם הדמויות בטקסט כלשהו יכולות להיות שונות מאד ממה שמצופה חברתית".
"נכון מאד!" ליעד נשמעה מרוצה. "כשכתבתי מתוך ניסיוני כזונה, לא דמיינתי שילד סוטה כמוך יתקל בספר הזה ויזדהה דווקא איתי, הדוברת, ולא עם הדמויות הגבריות שבספר".
"תודה ליעד". אמרתי ומיד הבנתי את טעותי.
"מה תודה?" ועוד לפני שהיא סיימה להגיד את זה גם המכנסיים שלי היו על הרצפה, והאוהל בתחתוניי נגלה לעין כל.
ליעד נחרה בבוז וכנראה התרחקה או הלכה.
קול עמוק ששייכתי לדדי-בוץ' ממקודם אמר: "נראה לי שהיא מוכן לפרובלמטיזציה של חדירה".
מוכן? הרי לזה בדיוק קיוויתי, שמחתי בליבי, כשהקול העמוק ציווה: "הביאו את הדבורקין". הדבורקין, מסתבר, הוא דילדו החביב על דדי-בוץ', ובעוד קולות חגירה והידוק נשמעים ברקע, החלו ידיים שלא זיהיתי למשוך את התחתונים שלי לברכיים ולמרוח חומר סיכה חלקלק בכמויות נדיבות ביותר סביב ובתוך חור התחת שלי.
הותרתי ונקשרתי מחדש כשפניי לקיר.
דבורקין… חשבתי, קדימה, תני לי את זה, דדי. אך כשקצהו של הדילדו הורגש בין פלחי ישבני כמעט התחרטתי. הוא היה עבה ביותר. נשמתי עמוק והתחלתי לעטוף. לאט, בתנועות אגן מדודות ומיומנות, הפאלוס של דדי-בוץ' נעלם בתוכי. עטפתי את הדילדו לכל אורכו ועוביו, והתחלתי לזוז בתנועות קצובות, נתקלת להנאתי בבטנו העגולה והשעירה של דדי-בוץ' בכל תנועה אחורה. שריקות וקריאות עידוד והתפעלות נשמעו מהקהל. הדבורקין נעטף. ההחלפה בין חדירה לעטיפה, בין הסביל לפעילה, בין האקטיבית לפסיבי בוססה. היה ברור שלא מדובר בחדירה. ההמשגה מחדש הצליחה.
אבל אז איבדתי שליטה. "בוא דדי!" צעקתי לה, מעודדת אותו לזוז גם. הוא חיכתה לזה. בהתחלה עוד בתנועות מדודות ועדינות, אבל במהרה היא דחף את הדילדו לתוכי בחדווה פראית מיוזעת שהפיקה ממנו אנחות בסולם באס. "קחי את זה כמו גבר" הוא קראה מדי פעם, ואני, מסתגלת בהצלחה לשינוי הפרשני, שילבתי את הכאב עם העונג שבחזרה על סובייקטיביות גברית נחדרת. אכן, כבר היינו מעבר לדבורקין בשלב הזה. עם כל הדיפה שלו קיבלתי יותר עוצמה לתוכי – והטמעתי אותה. הקהל שולב ושולהב בהערצת האנרגיה הגברית שהוטענה בי, והריע לעמידתי האיתנה במבחן הסיבולת והאומץ של לקבל בתחת כמו גבר.
הא לך עולם פטריארכלי אכזר, הא לך! הא… הא… אחת התחושות החזקות היתה בילבול. בילבול נעים, מערבב התמצאות עם אובדן שליטה, עונג עם כאב, חדירה עם עטיפה, גבריות ונשיות… בום! המוח שלי נמס כשהתכווצויות אורגזמיות הרעידו את רגליי עד לכמעט נפילה, שרירי הישבן התהדקו סביב הדבורקין של דדי, וזיעה וזרע עפו בעירבוביה מסביב. אני לא זוכרת יותר כלום.
להלן הוידוי שהכנתי ולא היתה לי הזדמנות להשמיע:
בסוף שנות התשעים הייתי הומו צמחוני שעבר בהצלחה לתל-אביב, בזוגיות רבת שנים ולא מונוגמית עם זמר אופרה, עובד בהייטק ומפרנס שני חתולים. הטעם המיני המשמים שלי עוצב מן הסתם בחוסר מודעות, מערבוב של מדיה ונורמות יופי רווחות בקהילה ההומואית ומפורנוגרפיה. לכן היתי שעיר מדי בעיני עצמי ולא מספיק שרירי. בן זוגי, שהיה רזה יותר כשנפגשנו, התלונן באותה תקופה שהוא השמין, וצלל לעולם הדיאטה והספורט. היחס שלי להשמנה שלו היה אדיש בעיקרו. אהבתי אותו וזו היתה הסיבה העקרית למשיכתי אליו, ו"לא היה איכפת לי שהוא השמין". אבל שנינו לא היינו מרוצים מעצמנו.
ביקורת פמיניסטית על מיתוס היופי שהכרתי מחברות לסביות, חוסר שביעות הרצון שלי מאיך שאני נראה, והמאבק של בן-זוגי בהשמנה שלו נקשרו כולם איכשהו לפורנו בקשר של האשמה. ניסיתי להפסיק לצרוך פורנוגרפיה, בהצלחה חלקית. החלטתי לפחות לא להרבות בפורנו עם מודל היופי הנפוץ, ועברתי בהדרגה לפורנו דובים. דובים הם גברים הומואים שמנים ולעיתים קרובות שעירים שבשנות השמונים יסדו קבוצות וקהילה סביב מאבק במודל היופי הרזה/שרירי בקרב הומואים. הפורנו אפשר לשינוי לקרות, כשהוא מקשר את השיח המפותח של קהילת הדובים, על עמדות הסובייקט השונות שלו, עם עוררות מינית. על כל צעד מודע שעשיתי לכיוון הדובים היו כנראה כמה צעדים ותהליכים שאין לי כלים לתפוס ולתאר אותם. בהתחלה הסתפקתי בפורנו ומשיכה מרחוק. בהדרגה סיפרתי על התהליך ליותר אנשים, וככל שהם היו יותר שמנים זה היה יותר משמעותי. הזוגיות שלי הגיעה לסיומה, בלי הרבה קשר לתהליך הזה, והרווקות החדשה עודדה אותי להתנסויות. החלטתי להזדהות כצ'ייסר. בדובית, צ'ייסר הוא הומו לא שמן, שנמשך להומואים שמנים, כלומר לדובים. ההזדהות כצ'ייסר הביאה להזדמנויות מיניות, הזמנות למסיבות, רגישויות פוליטיות ומבטים חשקניים גם שלי וגם כלפיי. איישתי את העמדה בהנאה.
התפקיד של פורנו דובים בכל התהליך דורש הסבר. בודאי יש משהו דומה לאפקט התפוז המכני בהצפת העיניים בדימויי דובים בעודי מאונן. אבל כפי שמלמד אותי הספר של עמליה, זה לא העיקר. האפקט ההתמכרותי שמחנה האנטיפורנו מצביע עליו בפורנוגרפיה לא יכול להיות מוסבר, לדעתי, רק ע"י האינדוקטרינציה הפבלובית של הנאה מינית + דימויים = התמכרות. החלק החסר בעיני הוא שהחזרה על ביצוע הטקס הזה היא חזרה שמכוננת סוביקטיביות. לאונן, או להינות באופן גופני, מול דימויים זו צורת כניסה לשיח. מכאן נובע האפקט החזרתי והכפייתי שבה. זו אינה התמכרות פסיכולוגית בעיקרה, אלא כפייתיות שיחנית, צורת השתייכות ותחזוק של עמדה. גם היום, למרות ההכרה הנרחבת בי כצ'ייסר, והנגישות לטקסים אחרים כגון מסיבות דובים עם ובלי סקס, פורומים ומפגשים שונים, גם היום פורנו דובים הוא אחד הכלים החשובים שלי להתגייסות לעמדת הצ'ייסר בשיח הדובי.
לטעמי, אנחנו יכולות להשתמש בזה. אנחנו ממילא, כקהילה מאורגנת פחות או יותר, כבר מנוסות ביצירת עמדות סובייקט בקרבנו לנשים. פעולה פוליטית המכוונת ליצירת עמדות סובייקט פמיניסטיות לגברים המשתמשת בכוח של פורנוגרפיה כמנוע של הזדהות היא לא רעיון כל כך מוזר, וכבר נוסתה בעבר וניתנת לשכלול ושיפור. זו יכולה להיות עוד פעולה מול הפורנוגרפיה ההגמונית, שלא ניתן להתעלם מהבעיתיות שלה ומהשפעתה המכרעת והמקצינה על העמדות המיניות הזמינות לנו ולבאות אחרינו.
תודה לאהובי אלבר גבעול שהשתתף איתי בתהליך החשיבה על הדברים. את ז'אנר הפורנו-תיאוריה המרתק הזה המציא יוענה גונן.
